מה קורה כששואלים את שי פירון על מורי קבלן

הערת מערכת: כידוע לקוראים הותיקים, זהו הפוסט הראשון כאן מזה יותר מחצי שנה. העבודה במשרד עורכי דין לא הקלה על עבדכם הנאמן במלאכת תחזוק הבלוג. אבל מאז הפוסט האחרון הספקתי לחזור ללימודים (תואר שני), ואני חוזר גם לפרסם כאן. כך שזו נקודת זמן לא רעה בכלל להירשם לקבלת עדכונים.

הוא אמר לי שהוא עורך חוג בית של יש עתיד בדירה שלו. צחקתי. הוא אמר שאני מוזמן. צחקתי עוד יותר. הוא אמר שהוא מוכן לבוא לחוג בית של דב חנין בתמורה. הפסקתי לצחוק. אחרי כמה דקות של שיחה ומשא ומתן, זה כבר הפך ליותר מסתם הזדמנות להביא אותו לשמוע על חד"ש. התעוררה בי הסקרנות האנתרופולוגית. הסכמתי.

אז מפה לשם, יצא שנכחתי השבוע בסיטואציה קצת סוריאליסטית: דירה תל אביבית, רוגעלך על השולחן, ושר החינוך לשעבר שי פירון עומד ומדבר על כמה השנתיים האחרונות היו רצף של הישגים מפוארים למעמד הביניים.

אכן תמונות קשות. רוגעלך: אילוסטרציה

אכן תמונות קשות. רוגעלך: אילוסטרציה

שמאלץ, סכרין וחרדים

פירון פתח את דבריו והתנצל על שאינו יודע לדבר כמו פוליטיקאי, לא יודע לצטט דפי מסרים ומתקשה לדבר בשבחי עצמו. מיד לאחר ההתנצלות, הוא דיבר יפה מאוד כמו פוליטיקאי, שטח בפנינו בדיוק את אותם מסרים שאפשר לשמוע ממנו בראיונות, ולא קימץ בשבחים עצמיים.

בעולם של שי פירון, יום לפני שנתניהו הכריז על הליכה לבחירות, ישראל עמדה כפסע בפני הפיכתה לגן עדן למעמד הביניים. חינוך, דיור, מלחמה ביוקר המחייה – כמה טוב נגזל מאיתנו רק בשל ההפרדה בין פירון וחבריו לכיסאותיהם.

היו בנאום שלו גם חרדים. הרבה חרדים. אל מול עינינו המשתאות, שי פירון גייס בהבל פיו את החרדים לצבא, לימד אותם מתמטיקה ומילא את ספסלי האקדמיה בסטודנטים חבושי שטריימל. וכל זה נעצר רק משום ששרי יש עתיד פוטרו. לכו תוכיחו שלא.

אבל יותר מכל דבר אחר, פירון שפך על שומעיו שמאלץ וסכרין. אחדות העם, ניצחון על החלוקה למגזרים, "למה אנחנו לא יכולים להתאחד גם כשאין מלחמה". רוב מה שאמר כבוד השר (לשעבר) על פועלה של מפלגתו, וגם על פועלו שלו במשרד החינוך, מתמצא בפראזות קיטשיות כמו "להאמין בכל ילד" ו"לעודד למידה משמעותית", עם קצת רוטב של סיפורים מרגשים מימיו כמנהל בית ספר.

למה לדבר פוליטיקה אם אפשר לדבר קלישאות. שי פירון (התמונה מכאן)

לפחות הוא לא מזמר בחוגי בית. שי פירון (התמונה מכאן)

חרדים זה נורא מעניין, מסתבר

המונולוג של כבוד השר הסתיים, ועברנו לשאלות מהקהל. בזה אחר זה, אנשים שאלו על החרדים. רק על החרדים. עוד ועוד שאלות על החרדים. כמה מהם מתגייסים, והאם הם לומדים באקדמיה, ולמה שלא ישלחו את הילדים לחינוך הממלכתי.

הסתכלתי על היושבים מסביבי. אף לא כיפה אחת נצפתה באופק. חדר מלא בתל אביבים חילונים, וכל אחד שולף את הבן דוד הדתי או החבר החרדי ומדבר על עתיד המגזר. כאילו אין יוקר מחייה, או מצוקת דיור או מלחמה כל שנתיים.

וזו כנראה ההצלחה של השיח הזה. כשאנשים מרגישים שהם מצביעים נגד מגזר אחר, הם לא שואלים על החיים של עצמם. למרות שעם גיוס חרדים אף אחד לא הולך לקנות במכולת.

כששואלים את שר החינוך על חינוך

לאט לאט התמעטו השאלות על המגזר החרדי (בכל זאת, אפילו בחוג בית בבני ברק היו מתחילים להשתעמם מהנושא בשלב הזה), ואנשים התחילו לשאול את כבוד השר שאלות פחות נוחות.

מישהו שאל על מי יש עתיד תמליץ לראשות הממשלה, ופירון ענה שמה שבאמת חשוב זה גורל העם היהודי ואחדותו. מישהי שאלה אם לא הגיע הזמן להחליף את נתניהו, ופירון הצהיר שבלי יש עתיד אף אחד לא ידאג לגיוס בני ישיבות. באיזשהו שלב הרים אחד הצעירים בחדר את ידו, ושאל את פירון איך הוא כשר החינוך מסביר את העובדה שאף אחד שהוא מכיר מקבוצת הגיל שלו לא מעוניין ללכת להוראה.

באמת שאלה מעניינת.

פירון מיהר להבהיר שזה לא השכר. בכלל לא השכר. אפילו לא קצת השכר. זה ההורים. והתלמידים. והתרבות הישראלית. כולם אשמים. שר החינוך לשעבר דיבר בנוסטלגיה על הימים בהם תלמיד היה חוזר לביתו בסוף יום הלימודים, וההורים היו אומרים לו "המורה צודק" ולא מתקשרים לצעוק על המורה. הוא קיטר על התלמידים שלא יודעים שמות של ישראלים שזכו בפרס נובל לפני לידתם, אבל יודעים איזו כוכבנית בהיריון בימים אלו. הוא דיבר בדאגה על התכניות האלימות שבנו צופה בהן. אלו הסיבות בגינן אנשים לא רוצים להיות מורים. מה פתאום השכר.

זה היה השלב שבו החלטתי שאם אני כבר שם, יש לי הזדמנות לחלץ ממנו תשובה לא מתחמקת. או לפחות לעצבן אותו. קצת.

"תוך שנתיים לא יהיו מורי קבלן"

הרמתי את היד ושאלתי מה קורה עם מורי הקבלן. אלו שהוא הבטיח בתחילת הקדנציה ש"תוך שנתיים" לא יהיו עוד. השנתיים עברו חלפו, והם עדיין מועסקים בלי היתרונות הדלים שעדיין נותרו למקצוע ההוראה: ביטחון תעסוקתי, הסדרי פנסיה נוחים, חופשות עם הילדים וכיו"ב.

כבוד השר לשעבר הסביר שהוא נורא רצה שלא יהיו יותר מורים שמועסקים על ידי חברות קבלן. אבל פשוט אי אפשר. וזה לא בגללו. זה בגלל ההורים. והתלמידים. וכל השאר

פירון דיבר על "מחאת הסרדינים" (שעליה אפשר לקרוא כאן, כאן וכאן), על אנשים שנמאס להם מיותר מ- 30 תלמידים בכיתה, על ראשי ערים שמפצלים כיתות באמצעות מורי קבלן. ומה אתה רוצה שנאמר להם, שאסור להם להקטין את מספר התלמידים בכיתה? מה זאת הטהרנות הזאת?

וככל שהוא דיבר יותר, כמעט והספקתי לשכוח שהוא היה שנתיים השר שבסמכותו גם להעסיק את המורים ישירות וגם להקטין את הכיתות.

מורי קבלן מפגינים נגד תנאי העסקתם (התמונה מכאן)

מורי קבלן מפגינים נגד תנאי העסקתם (התמונה מכאן)

זה חוגים, בסך הכל חוגים

לא זרמתי. שאלתי אותו אם הבחירה שהוא מציב בין תלמידים בכיתות צפופות לבין מורים בלי פנסיה, היא הבשורה שלו למעמד הביניים הישראלי. בשלב זה הוא לא חייך יותר. נראה שהצלחתי לעלות לו על העצבים.

הוא הסביר שעובדי קרב (שאפשר לקרוא עליהם כאן ולעשות להם לייק כאן) הם בעצם לא מורים, אלא מדריכי חוגים. וזה בכלל לא הוראה. זה חוגים. ומה זה משנה אם החוגים הם לפעמים בזמן הלימודים. ואם מנהלים משתמשים בהם כדי לפצל כיתות. ואם המורים עצמם מספרים שהם לא מלמדים רק תכנים של "העשרה", אלא גם תכני ליבה כמו אנגלית ומדע. זה הכל חוגים. ואי אפשר לשלם למדריכי חוגים כמו למורים רגילים.

ובאקורד סיום צורם, השר לשעבר פירון הוסיף פירון שאם הוא יבטל את "החוגים" יהיו מורים שלא יוכלו לשלם משכנתא "בשביל כמה סוציאליסטים". ושמבחינה משפטית אין שום הצדקה לראות במשרד החינוך מעסיק של המורים שם (מה שלא מנוגד רק לדעתו של כותב שורות אלו, אלא גם לחוות דעת של הלשכה המשפטית של משרד החינוך). ושאי אפשר להעסיק אותם כמו מורים רגילים, כי האוצר לא יסכים.

כזכור, שר האוצר ש"בחיים לא יסכים" אינו ישות טרנסצנדנטית. מדובר באיש בשר ודם. המכהן כיו"ר מפלגתו של פירון.

הניאו-ליברליזם הישן והרע

העמדות של שי פירון הן וריאציה חדשה על הגישה הישנה והרעה של הניאו-ליברליזם. אין צדק חברתי, אלא רק משחק סכום אפס בין חלקים שונים באוכלוסייה. זה או שההורים ישלחו את ילדיהם לכיתות צפופות, או שמורים יועסקו בלי ביטחון תעסוקתי ותנאים הוגנים.

הרעיון שהמדינה יכולה לקחת אחריות על רווחתם של אזרחיה, תבטיח חינוך איכותי ותדאג לזכויות העובדים – זר לחלוטין לשיח של אנשים כמו פירון ולפיד. זה לא טבעי. זה "טהרני" או "סוציאליסטי". האוצר לא יסכים. בואו נעבור לדבר על חרדים.

וזו בדיוק הבעיה עם הזן הזה של מפלגות אווירה. יאיר לפיד של אז, משה כחלון של היום – שניהם יודעים לתאר מצוין את המצוקות של השכבות המוחלשות ומעמד הביניים. אבל הם לא מציעים פתרונות. כי הם יודעים שכשהם מפסיקים לדבר בשמאלץ, ומתייחסים למה עושים בתכלס, כולם רואים שזה אותו קפיטליזם ישן ורע.

מודעות פרסומת

גיבור מעמד הפועלים

לפני מספר חודשים פגשתי אדם, אשר נכון לאותה נקודת זמן סברתי שהוא האדם האומלל ביותר שפגשתי מימיו.

הוא יליד אריתראה. בשנות ה- 60 לחייו. הוא נמלט מהשלטון הרודני בארץ מוצאו – שלטון בעל נטייה לגייס את אזרחיו לצבא לעשרות שנים, לשלוח אותם לעבודות כפייה ולכלוא אותם בבתי כלא סודיים מתחת לאדמה. המשטר האריתראי נחשב לאחד ממפרי זכויות האדם הגרועים בעולם, ומצליח לנצח את צפון קוריאה שנה אחר שנה במדד העולמי של פגיעה בחופש העיתונות.

לו היה מיודענו חוזר למולדתו, סביר להניח שהיה נכלא לתקופת זמן בלתי מוגבלת ללא משפט, ללא אפשרות לראות עורך דין ובני משפחה, ובשלב כלשהו היה "נעלם" מבלי שאיש יודע מה אירע לו. שגריר אריתריאה בישראל מסביר צעדים אלו, ואת העובדה שאין בארצו בחירות, בהאי לישנא: "קודם צריך לחנך את העם. גם אם העם מורעב, קודם צריך לחנך אותו. אנחנו מחנכים עכשיו את העם". וואו, שגריר אריתריאה. וואו.

"אין לנו בסיס לעריכת בחירות". טספמארים טקסטה, שגריר אריתריאה ואדם מלחיץ (התמונה: אריק סולטן)

"אין לנו בסיס לעריכת בחירות". טספמארים טקסטה, שגריר אריתריאה בישראל ואיש מלחיץ (התמונה: אריק סולטן)

נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ

גיבור סיפורנו, כמו רבים מבני ארצו, נאלץ להימלט ממנה לארצות אחרות. בראשית מסעו, התמזל מזלו (ביחס לפליט): הוא קיבל אשרת שהייה ועבודה באתיופיה, והתגורר שם עם בני משפחתו, אזרחים אתיופים. הוא אפילו הקים באתיופיה מסעדה, שפרנסה אותו ואת משפחתו.

דא עקא, אתיופיה ואריתריאה הן אויבות ותיקות, ובאמצע העשור הקודם החל סבב נוסף של מתיחות בין שתי המדינות (עליו אפשר לקרוא כאן, כאן וכאן). במסגרת העימות, החליטה אתיופיה לגרש רבים מהאזרחים האריתריאים שהתגוררו בתחומה, ובכללם חברנו. העובדה שלא הייתה לו כל אהדה לשלטון האריתריאי, ואפילו ההיפך, לא שכנעה את השלטון האתיופי. גם העובדה שהאמנה בדבר מעמדם של פליטים קובעת כי "המדינות בעלות האמנה יפעילו את הוראות האמנה הזאת לגבי פליטים ללא כל הפליה מטעמי גזע, דת או ארץ מוצא", לא עזרה לו במיוחד.

מאתיופיה הוא יצא לסודאן, כתחנת מעבר. הוא לא הרחיב על תקופתו שהותו שם, אך הסביר בקצרה שהם "לא אוהבים נוצרים", עובדה בעייתית ביותר כאשר אתה קרוי על שם אחד מקדושי הנצרות. הקורא המעוניין להרחיב את הקריאה על גורלם האומלל של הפליטים האריתריאים בסודאן ומצרים, יכול לקרוא את הדו"חות (המחרידים, יש לציין) על עינויים ועל סחר בבני אדם המתחוללים שם.

מסעות בארץ הקודש

התחנה הבאה במסעותיו של חברנו הייתה ארצנו הקטנטונת. הוא הגיע הנה בשנת 2006, לפני הגל הגדול של פליטים ומבקשי מקלט מאריתריאה, ולכן מי שטיפל בבקשתו היה נציגות האו"ם בישראל. מאחר ולאו"ם יש נטייה לשקול שיקולים ענייניים, הוא הוכר כפליט לאור היותו נרדף בארצו. כמה שנים אחרי כן, ממשלת ישראל הפקיעה את נושא ההכרה בפליטות מהאו"ם והעבירה אותו למשרד הפנים, שאינו מכיר בבקשות מקלט של אריתריאים. יש לזה הרבה סיבות, ביניהן הקשרים של ישראל עם המשטר האריתריאי, והעובדה ששגריר אריתריאה שכנע את ח"כ איילת שקד שבניגוד לעמדת האו"ם וארגוני זכויות האדם, "הסיבה לחוסר רצונם של המסתננים לחזור אינה נעוצה בפחד מחיים בצל שלטון דיקקטורי". מזל שהוא לא שכנע אותה לחנך את הציבור כאן כמו שהוא מחנך את הציבור שם.

את היכרותם של פועלים זרים עם שוק העבודה הישראלי, ובייחוד עם השכבות היותר נמוכות שלו, תיארו יפה רענן אלכסנדרוביץ' וסמי דואניאס בסרט "מסעות ג'יימס בארץ הקודש". סרט על בחור צעיר שמגיע מכפר נידח באפריקה לראות את ירושלים עיר הקודש, ובמקום זה רואה הרבה חלונות שהוא מנקה בתל אביב. התאקלמותו של חברנו בשוק העבודה הישראלי הייתה דומה למדי למתואר בסרט, והוא מצא עצמו מכין לאפות באחת מהמסעדות הרבות שיש לעיר תל אביב להציע.

אם עוד לא צפיתם במסעות ג'יימס, צפו. זוהי פירסומת. חסרת אינטרס, אך לא מאוד מעודנת (הכרזה מויקיפדיה).

מסעות ג'יימס. אם טרם צפיתם, צפו (הכרזה מויקיפדיה).

מדי יום היה משכים קום עם הנץ החמה, פוסע רגלית אל המסעדה ועומד בין 11 ל- 12 שעות מעל לטאבון. לאפה אחר לאפה, עד ליום שישי – יום "קצר", רק שבע שעות. יום שבת היה יום ארוך במיוחד, ובו עבד כ- 14 שעות בממוצע.

עיון בתלושי השכר שלו גילה מציאות עגומה למדי – שכר המינימום עומד על 23.12 ש"ח לשעה, אז שילמו לו 23 ש"ח כפול מספר השעות שהוא עבד. בלי שעות נוספות, בלי שעות שבת, בלי נסיעות, ואין מה לדבר בכלל על הבראה או פנסיה.

הקמת חולות והחזרה לנדודים

העסקתו באה אל סיומה העגום לפני מספר חודשים, כשהגיע למשרד הפנים כדי לחדש את אשרת הפליט שלו. במקום הארכה נוספת בשל המשבר ההומניטרי באריתריאה, הוא קיבל הודעה כי אשרתו תסתיים בתוך חודש, ובמועד סיומה עליו להתייצב במתקן הכליאה חולות.

זהו המצב עבור פליטים רבים מאריתריאה בחודשים האחרונים. למעשה, יותר פליטים קיבלו זימון מאשר כלא חולות יכול להכיל. מעבר לבעיות המובנות מאליהן, כי כליאת אנשים ללא משפט רק בשל היותם מבקשי מקלט היא הפרת זכויות אדם, וכי תנאי התשתית והתברואה בחולות מחרידים – יש לגל הזימונים לחולות השפעות מרחיקות לכת נוספות. הראשונה, היא הפגיעה החמורה במוסדות הקהילתיים שהקימו הפליטים בישראל. בהיעדר נגישות למוסדות רווחה ובריאות, הקימו הפליטים כנסיות, ארגוני צדקה והתארגנויות של ערבות הדדית, אשר נמצאים בסכנת קריסה עקב כליאתם של פעילים ושל חברי הקהילה. השנייה, היא המצב הקשה בו מציבים הזימונים לחולות את העובדים האריתריאים ביחס למעסיקים שלהם.

הפגנת פליטים נגד הכליאה בחולות (התמונה מוואלה)

הפגנת פליטים נגד הכליאה בחולות (התמונה מוואלה)

מבקשי המקלט עובדים בעבודות שנמצאות בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי בישראל. הגם שהם זכאים מבחינה משפטית לפיצויי פיטורין ופדיון זכויות סוציאליות, בדיוק כמו מהגרי עבודה מתאילנד או נפאל שהסתיימה אשרת עבודתם, בפועל כושר המיקוח שלהם מול המעסיק נמוך מאוד. כושר המיקוח שלהם יורד עוד יותר כשהם מעוניינים לעזוב את הארץ לפני תאריך הזימון לחולות, כדי להימנע מהתענוג המפוקפק של להיות אסיר חף מפשע.

וגם ידידנו, גיבור הפוסט הזה, החליט להימנע מכליאה בחולות, ולנסות את מזלו בשיבה לחיק משפחתו באתיופיה, אם הממשלה האתיופית תסכים לקבלו.

משא ומתן בצל העזיבה

מרגע שנכנס למשרדנו, למעסיק היה חשוב להבהיר דבר אחד: הוא גבר. הוא נתן ללקוח שלנו עבודה כי הוא גבר, הוא בא לשבת איתנו כי הוא גבר והוא רוצה לסגור את העניין כמו גבר. כמו כן, הוא גבר.

ואז מגיעים לסכומים. לעובד הגיעו 60,000 ש"ח בגין פיצויי פיטורין ופדיון זכויות. המעסיק הודיע שהוא מוכן לשלם 30,000 ש"ח, כי הבחור היה עובד טוב, והוא מוכן לעשות לו ג'סטה. וכי הוא גבר, כאמור.

זה השלב שאני לא אוהב בישיבות האלו. הייתי מעדיף לצעוק שלא ג'סטה ולא בטיח, ושמגיע לו פי שניים לפי חוק. אבל המטרה היא להגיע להסדר, אז במקום לפנות למעסיק פנינו לעובד ולחברו, והסברנו להם שזו ההצעה של המעסיק, ושמשפט עלול לקחת שלוש שנים ולפגוע בתכניות של העובד לחזור לאתיופיה. העובד הודיע שבכל זאת מדובר בסכום נמוך מדי. המעסיק הציע 35,000 ש"ח. "הצעה אחרונה".

בנקודה הזאת, המקובל בז'אנר המדכא של הפגישות האלו הוא שהעובד (הישראלי, הפלסטיני או הזר – לא משנה) מתחיל להסביר כמה הוא מסכן ואומלל, ואולי בכל זאת המעסיק יכול קצת לרחם עליו ולהעלות את הסכום. ציפיתי שזה יקרה שוב, בייחוד לאור העובדה שכאמור, מדובר באדם בעל נסיבות החיים האומללות ביותר שפגשתי עד לאותה נקודה. אבל זה לא קרה.

הפגנת פליטים. לא בחרו בגורל הזה (התמונה מוואלה)

הפגנת פליטים. לא בחרו בגורל הזה (התמונה מוואלה)

במקום, העובד פתח בסיפור על הימים בהם היה בעל מסעדה בעצמו, ועד כמה החיים הם כמו גלגל. הוא הוסיף גם שהוא מבין עד כמה קשה להיות בעל מסעדה בישראל, ובייחוד לאור יוקר המחייה הגבוה. לכן, הוא לא מתעקש על מלוא הסכום, והוא יסכים להתפשר על 40,000 ש"ח. מיותר לציין שהמעסיק, ששמח עד בלי די על שהעובד יצא גם הוא גבר, מיד שלח ידו ללחיצה.

הסכם הפשרה נחתם, הצ'קים הועברו, והנה העובד והמעסיק עומדים חבוקים במשרדנו ומעלים זיכרונות מהימים בהם הכינו לאפות, מהימים בהם הכינו עוד לאפות ומהימים בהם הכינו סוג אחר של לאפות.

לכל איש יש סיפור

מה שהדהים אותי בסיפור הזה, הוא איך איש מבוגר, שעבר כל כך הרבה זוועות בחייו – לא נתן לנסיבות להוריד אותו להתרפסות. גם מהמקום המוחלש שלו, היה לו את האומץ להביע הזדהות עם הכאב של האחר, וגם לעמוד על הזכויות שלו. בשניים וחצי משפטים הוא הפך מקורבן לגיבור.

כמה ימים לאחר מכן, הוא הופיע שוב בפתח משרדנו. הפעם הוא הביא עמו קרוב משפחה, שפוטר ממקום עבודתו בגלל שביתת מבקשי המקלט בינואר. עוד אדם. עם עוד סיפור. ואחריו, בעקבות גל הזימונים לחולות, נחשפתי לעוד עשרות סיפורים של עשרות עובדים אריתראים שמסתובבים בינינו, מפוטרים מעבודתם בלי אשרה ובלי ידיעה מה ילד יום.

וזו כנראה הנקודה שרציתי להעביר בפוסט הזה. שמבקשי המקלט מאריתריאה הם לא רק המון חסר שם ופנים. הם אנשים. לכל אחד מהם יש סיפור, וכל אחד מהם מספר אותו בצורה שונה. אלו האנשים ששוטפים את הכלים שלנו, מטאטאים את הרחובות שלנו, בונים את הבתים שלנו. הם ברחו מהרדיפות בארץ מוצאם, וחיים בעוני וחוסר ודאות בארץ שלנו. גם כשמדברים על הבעיות והמורכבויות הקשורות בחייהם כאן (וכמי שמתגורר בדרום תל אביב, ברור לי שהאזור סובל מהעובדה שכל האוכלוסייה החלשה הזאת מתנקזת אליו), אי אפשר לעשות את זה בלי להכיר בסיפור שלהם ובכאב שלהם. ולפעמים, גם בגבורה שלהם.

60 שניות על ליברליזם, שוויון בין המינים ועובדי ענף הניקיון

בשנת 1979 שר העבודה והרווחה ישראל כץ (השר ההיסטורי מד"ש, לא לבלבל עם שר התחבורה הנוכחי בעל השם הדומה) פרסם צו הרחבה בענף הניקיון.

הצו מסתמך על ההסכם הקיבוצי בין ההסתדרות לבין איגוד מפעלי הניקיון, וקובע את הזכויות ותנאי ההעסקה של עובדים בענף הניקיון. והוא בתוקף עד עצם היום הזה.

וכך מנוסחת בצו ההוראה בדבר תשלום תוספת משפחה לעובדי ניקיון:

"לעובד שאשתו אינה עובדת וכן גם לאשה, אם לילד עד לגיל 14, שהיא המפרנסת היחידה, של המשפחה, תשולם תוספת משפחה בשיעור של 40 אגורות ליום עבודה, שכר כולל, לעובד בשכר יומי ו- 10 לירות בחודש, שכר כולל, לעובד במשכורת חודשית".

גברת, אם אין לך ילד מתחת 14, את לא באמת מפרנסת משפחה. ישראל כץ, התמונה מכאן.

גברת, אם אין לך ילד מתחת 14, את לא באמת מפרנסת משפחה. ישראל כץ, התמונה מכאן.

ומסתבר שענף הניקיון לא לבד. צו הרחבה בענף המתכת, החשמל, האלקטרוניקה (המוסכים והתכנה) – גם הוא בערך מאותה תקופה, וגם הוא בתוקף עד היום – מנוסח כך:

"תוספת משפחה
(1) עובד נשוי יקבל תוספת בעד אשה בשיעור של 1.84 לירות ליום עבודה במקרה שאשתו אינה עובדת.
(3) עובדת שבעלה אינו עובד מפאת נכות – דינה כדין ראש משפחה לענין התוספת המשפחתית"

ישראל כ"ץ. איש אחר לגמרי. התמונה מכאן.

ישראל כ"ץ. איש אחר לגמרי. התמונה מכאן.

אבל זה נורא. זה אפליה. זה לא יכול להיות בישראל של היום. הרי כל כך התקדמנו. ונשים פרצו את תקרת הזכוכית.

אז נכון, זה כבר לא קורה. היום יש שוויון.
שוויון בגרסתו הליברלית, that is.

משום שאף אחד מאז ישראל כץ (ההוא מד"ש, כאמור) לא עדכן את צו ההרחבה בענף הניקיון, הערכים של תוספת המשפחה נותרו בלירות, ואינם מעודכנים לערכים של היום. ואותו הדבר בענף המוסכים.

ככה שאף עובד ואף עובדת בענף אינם מקבלים תוספת משפחה.
כולם מקבלים את אותו כלום, בלי אפליה.

***

אלה היום 60 שניות על ליברליזם, שוויון בין המינים ועובדים בענף הניקיון.

הארץ, גלובס ומלחמתם בפסיכולוגים ועורכי הדין

הערת מערכת: המשפטן הזועף עבר את כל בחינות הלשכה, קיבל רישיון ועתה הוא עורך דין מן המניין. תודה לכל הקוראים והקוראות שהחזיקו אצבעות.

אז אלון עידן פרסם ב"הארץ" מאמר שבו הוא מתלונן על השכר שלוקחים פסיכולוגים ופסיכיאטרים. הנימוק המרכזי היה, ובכן, למה לקחת 400 ש"ח לשעה על לשבת ולדבר. בנוסף, הוא גם עושה להם רגשי. "אתה חושב על פסיכיאטר, אדם שהלך ללמוד מקצוע שמהותו עזרה לבני אדם שסובלים מנפש רגישה […] אתה חושב בכלל על התחום הזה, של עזרה נפשית, ולא יכול שלא לתהות על הפער הלא מדובר בין המושגים שמגדירים אותו – "עזרה", "טיפול" – לבין המחירים שנגבים עבורם".

Sigmund Freud

מזיגמונד פרויד נמסר "ניכר שאלון עידן סובל מטראומת ילדות הגורמת לו להדחיק את הצורך שלנו להתפרנס"

או בקיצור – הם למדו מקצועות טיפוליים כדי לעזור לאנשים, ואיך הם יכולים לגבות תשלום על עבודה כזאת, ולא לעשות אותה בחינם כאילו הם מינימום אמא תרזה.

ובכן, מר עידן, הם לא סתם יושבים ומדברים עם אנשים. הם גם משלמים שכר דירה על הקליניקה. והם משלמים לחברות ביטוח. והם משלמים ארנונה ומיסים. והם עדיין משלמים חובות על 7 השנים בהן הם נאלצו לשלם שכר לימוד.

ומה אתה יודע, אחרי כל זה הם גם רוצים להתפרנס ולגמור את החודש. טירוף.

קריסת שירותי הבריאות הציבוריים

פסיכולוגים ופסיכיאטרים שפותחים קליניקה, הם בעלי עסק קטן לכל דבר ועניין. הם צריכים להתפרנס מהשירות שהם נותנים כדי לגמור את החודש. כעצמאים, הם גם צריכים לממן לבד את הפנסיה וימי החופש של עצמם. זה מגוחך להטיל עליהם את האחריות לכך ששירותי בריאות נפש בישראל הם יקרים. מי שאמורה לספק שירותים זולים לאזרחי ישראל היא מערכת הבריאות הציבורית. זו שממשלות ישראל עובדות כבר שנים על לייבש אותה.

בשנה האחרונה הזדמן לי לעבוד על תיקים של עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ורופאים בשירות הציבורי. ראיתי תלושי שכר וחוזי העסקה של החבר'ה האלה. זה מזעזע. עובדים סוציאליים עם ותק והשכלה יכולים להתפרנס טוב יותר ממלצרות. כשמדובר בפסיכולוגים ורופאים, המשכורת עצמה פחות גרועה, אבל השעות והתנאים מתישים ושוחקים.

אז אולי כדאי שבמקום לקטר על זה שאנשים רוצים להתפרנס בכבוד מהמקצוע שלהם, נשים לב לעובדה שאנחנו צריכים לשלם יותר על הבריאות הנפשית שלנו כי השירות הציבורי קורס? כי המדינה החליטה שזה פשוט לא מספיק חשוב כדי לקבל תקציב? כי כדי להתפרנס בכבוד אנשי בריאות נפש צריכים לפתוח קליניקה פרטית ולברוח מהשירות הציבורי?

האידאולוגיה שמאחורי ההפרטה

איך עובדת הפרטה של שירות ציבורי? קודם כל פקידי האוצר מייבשים אותו תקציבית, אחר כך העיתונות הכלכלית כותבת שהוא "לא יעיל" וצריך להעביר אותו לשוק החופשי, ואז הממשלה מעבירה אותו לידיים פרטיות. הבמה שבה בחר אלון עידן לתקוף את אנשי בריאות הנפש היא עיתון הארץ, שהוא בפירוש חלק מהשיטה הזאת.

הארץ הוא העיתון שפרסם את המניפסט הקפיטליסטי של נחמיה שטרסלר, "הפרטה זה טוב". שטרסלר כותב שם "מזל שבאמצע שנות ה-80 היו מנהיגים אמיצים, לא פופוליסטים, שעשו את הדברים הנכונים, בלי להזמין משאלי דעת קהל. הם קיבלו החלטות, ביצעו הפרטות, קידמו רפורמות, וכך העלו את המשק על פסי צמיחה ופיתוח".

מלאני קליין מוסרת "אצל שטרסלר ההפרטה היא השד הטוב המאכיל אותו ניאו-ליברליזם, בעוד דעת הקהל היא השד הרע שתמיד נגדו"

מלאני קליין מוסרת "אצל שטרסלר ההפרטה היא השד הטוב המניק אותו ניאו-ליברליזם, בעוד דעת הקהל היא השד הרע שתמיד נגדו"

דא עקא, ההפרטה ששטרסלר מברך עליה היא שהביאה למצב בו יותר ויותר אזרחים נאלצים להוציא את מיטב כספם על שירותי רפואה ובריאות נפש פרטיים. אז במקום לבוא בטענות לבעלי עסקים קטנים (גם אם העסק הקטן הוא קליניקה לטיפול נפשי), יתכבד אלון עידן וייגש לעמיתו נחמיה שטרסלר, יקיש על דלתו ויודיע לו שהפרטת מערכת הבריאות מזיקה לציבור. אני בטוח שנחמיה ישמח לשמוע.

עיתון אחר, אותה אג'נדה

אלון עידן לא לבד. גם בגלובס מסתכלים על העולם כמוהו. רק שבמקום לעוף על פסיכולוגים, בגלובס בחרו כקורבן את עורכי הדין.

גלובס פתחו את סדרת הכתבות שלהם בנושא עורכי דין בסיפור על גברת שננשכה על ידי כלב, ופנתה לעורך דין שייצג אותה מול חברת הביטוח של בעל הכלב. עורך הדין השיג לה תוך מספר חודשים סכום של 100,000 ש"ח מחברת הביטוח, וגבה שכר טרחה של 20,000 ש"ח. הכתבה משווה אותו לעורכי דין שביצעו עבירות אתיות וגבו כספים במרמה. לא פחות.

עכשיו, בואו נשים את הדברים על השולחן: אני לא מכיר את התיק הספציפי, אבל עורך דין שמשיג מאה אלף מחברת ביטוח על נשיכה של כלב (בלי משפט!) הוא אלוף אולימפי ואני רוצה להיות כמוהו כשאני אהיה גדול. אחרי שהסכמנו על זה, בואו נזכור שרוב שכר הטרחה לא באמת הולך לכיס שלו. יותר מחצי הולך למיסים, ביטוח, שכר דירה למשרד וכו'. אחרי כל זה, הוא נשאר בסופו של יום עם שכר די צנוע על די הרבה עבודה.

אבל את גלובס זה לא מעניין. מבחינתם, עורכי הדין שמייצגים את האזרח הקטן הם בעצם האויב שלו.

עורכי דין של מעלה ועורכי דין של מטה

מה שמעניין בסדרת הכתבות של גלובס, זה שהיא תוקפת דווקא את עורכי הדין מהמשרדים הקטנים, אלה שמספקים שירות לרוב האזרחים. למרות שבכתבה השנייה בסדרה שלהם הם מציינים שמי שגובים את שכר הטרחה הגבוה באמת הם עורכי דין כמו דן מרידור שייצג את בעל ההון גאידמק, וכמו יעקב וינרוט שייצג את בעל ההון צ'רנוי.

אבל איכשהו, וינרוט ומרידור חומקים מהביקורת. הרעים בסיפור שמספרים לנו הם עורכי הדין שמייצגים צרכנים, עובדים, נפגעי תאונות וזוגות שרוצים לחתום הסכם ממון. כמו אלון עידן בהארץ, כך אלה לוי-וינריב וחן מענית בגלובס מאשימות את הפרילנסרים ובעלי העסקים הקטנים בכך שמעמד הביניים הישראלי צריך לשלם הון תועפות על שירותים כמו ייעוץ משפטי. או פסיכולוגי. או רפואי.

ואף מלה על אחריות המדינה, ועל קריסת המגזר הציבורי.

גם בשדה המשפט: ייבוש של השירות הציבורי

הלכתי ובדקתי מה בגלובס חושבים על מצבם של המשפטנים בשירות הציבורי. ובכן, בגלובס לא מתים עליהם. מספיק לקרוא את הכותרות של הכתבות מתקופת שביתת הפרקליטים: "שביתת הפרקליטים גורמת לקופת המדינה נזקים בלתי הפיכים"; "שביתת הפרקליטים גורמת להתמוטטות מערכת המשפט במדינת ישראל"; "שביתת הפרקליטים מובלת על ידי צעירים חסרי מנוח" (לינק, לינק ולינק).

או בקיצור, בגלובס חושבים שזה איום ונורא שבפרקליטות ובסנגוריה הציבורית יש עורכי דין שרוצים לטפל בפחות מ- 150 תיקים בבת אחת, ואולי גם לקבל שכר הולם על הדרך.

צעירים חסרי מנוח. ככה חושבים בגלובס שנראית שביתת הפרקליטים.

צעירים חסרי מנוח. ככה חושבים בגלובס שנראית שביתת הפרקליטים. שתי טיפות מים.

על שאר השירות הציבורי, אין כתבות. אפשר היה לכתוב על זה שבסיוע המשפטי של משרד המשפטים, שאמור לתת סיוע משפטי למעוטי יכולת, עורכי דין משתכרים שכר רעב ומטפלים בכמות בלתי נסבלת של תיקים. אפשר גם לכתוב על זה שהקריטריונים לקבלת סיוע משפטי בחינם הם כל כך מחמירים, עד כדי כך שבני זוג שמשתכרים שניהם שכר מינימום לא יהיו זכאים לקבל סיוע בלי שיש להם לפחות חמישה ילדים.

אגב, יש מקום אחד שבו כל אזרח ישראל יכול לקבל מהמדינה ייעוץ משפטי, לא משנה מאיזו שכבת אוכלוסיה הוא. קוראים לו שי"ל (שירות ייעוץ לאזרח), והוא מופעל על ידי משרד הרווחה. כמה מרוויחים עורכי הדין שם? ובכן, הם עובדים בחינם. פאקינג בחינם.

אסכולת שטרסלר

וזה בעצם הסיפור שמספרת של העיתונות הכלכלית בישראל. סיפור שבו מי שאשמים ביוקר המחייה הם בעלי עסקים קטנים ממעמד הביניים. לא בעלי ההון, לא ההפרטה, לא הממשלה שמסירה אחריות מאזרחיה ומייבשת את השירותים הציבוריים. כי העיתונות הכלכלית בישראל נשלטת על ידי אסכולת נחמיה שטרסלר, ומאמינה באדיקות בתאולוגיה הניאו-ליברלית. ואם הציבור לא מרוצה, צריך להפיל את האשמה על מעמד הביניים הנשחק, או כל פעם על חלק אחר ממנו.

השלב הראשון בדרך לנצח אותם, הוא לאמץ את המילים המפורסמות של מלקולם אקס: "אם אינך זהיר, העיתונים יביאו אותך לשנוא את האנשים המדוכאים ולאהוב את האנשים שעושים את הדיכוי".

"מי זה הערס שהבאת לי לעבודה?" – מדוע החוק הישראלי לא באמת אוסר על אפליה בעבודה

הערת המערכת: המשפטן הזועף עבר השבוע את בחינת הלשכה בכתב, והבלוג שב לפעולה. הציבור מתבקש להחזיק אצבעות ולייחל להצלחתו של המשפטן הזועף בבחינת הלשכה בעל פה, לאחריה יוכל לקבל רישיון עריכת דין ולייצג את חלכאי ונדכאי הארץ.

שניהם עבדו יחד במקום עבודה ציבורי. כל העובדים האחרים הועסקו באופן ישיר לפי הסכם קיבוצי, ורק שניהם הועסקו דרך חברת כוח-אדם. מבחינת אופי העבודה, לא היה שום הבדל ביניהם לבין שאר העובדים. את ההוראות הם קיבלו מהמנהל במקום העבודה עצמו, ואת המנהל בחברת כוח-האדם הם פגשו פעם אחת בתחילת ההעסקה.

כשזה מצב העניינים, ברור שהמטרה היחידה של ההעסקה באמצעות חברת כוח-אדם, הייתה לעקוף את ההסכם הקיבוצי ולמנוע משני העובדים את הזכויות המגיעות להם. לאורך השנים הארוכות בהן הם הועסקו כך (למעלה מעשור!) צורת ההעסקה הזאת גרמה להם נזק כלכלי של מאות אלפי שקלים. מיותר לציין שהתנהגות המעסיק אינה חוקית. לאחר מספר שנים של דיונים, בהם ייצגנו את שני העובדים, פסק בית הדין לעבודה לטובתם.

לכאורה, סוף טוב הכל טוב.

באמת סוף טוב?

אלא שלסיפור הזה יש מימד נוסף: שני העובדים המדוברים, הם גם שני הרוסים היחידים באותו מקום עבודה.

פה העניינים מתחילים להסתבך. לעין לא משפטית, ברור שלהיותם רוסים יש קשר לאופן ההעסקה שלהם. קשיי השפה מנעו מהם להבין את האופן שבו המעסיק פגע בהם, ומנעו מהם אפשרויות תעסוקה אחרות. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מחצית (!) מהמאבטחים, עובדי הניקיון ומטפלות הבית המועסקים בהעסקה קבלנית הם יוצאי חבר העמים (הנתון מכאן).

רוסים. אם הם היו בארץ, הם היו עובדי קבלן.

רוסים. אם הם היו בארץ, הם היו עובדי קבלן.

למרבה הצער, במישור המשפטי זה לא אומר הרבה.  שני העובדים בחרו להתמקד בתביעה שלהם בנושא יחסי ההעסקה, ולא להתייחס לעניין האפליה. בחינה של שתיים מהפסיקות שניתנו השנה בבית הדין לעבודה, יכולה להבהיר מדוע כנראה שהעובדים צדקו כשנהגו כך.

"לא מוכנה שאנשים מטייבה יעבדו אצלנו בחנות"

פסק הדין הראשון (שאפשר לקרוא כאן), ניתן בתביעתו של מישל מלכה נגד התעשייה האווירית . חברו של מלכה, אשר עבד בתעשייה האווירית, שמע על התפנותה של משרת פרמדיק והעביר את קורות חייו של מלכה לראש תחום רפואה דחופה. ראש התחום ענה לו "מה זה השם הזה? מי זה הערס הזה שהבאת לי לעבודה?", ולא הזמין את מלכה לראיון. כששמע מלכה מחברו על שאירע, העביר פעם נוספת את אותם קורות חיים בדיוק, אך שינה את השם הרשום בהם לשם המשוכנז מלכיאל. הוא קיבל הזמנה לראיון כמעט מיד. השופטת דוידוב-מוטולה פסקה כי מדובר על אפליה מחמת היותו של מלכה מזרחי.

פסק הדין השני (שאפשר לקרוא כאן), ניתן בתביעתם של נור ג'באלי, מג'די מסארווה וחאג' יחיא סעיד נגד רשת קרוקר. המנהל הישיר שלהם קיבל הוראה מפורשת מהממונה עליו לפטר אותם בשל היותם ערבים. בשיחה שהוקלטה בין השניים היא פתחה ואמרה "תקשיב, שלחת לי טופס 101 של איזה מישהו שגר ב – טול-כרם, אני יודעת איפה הוא גר?" והסבירה כי "אני לא מוכנה שאנשים מטייבה יעבדו אצלנו בחנות". השופטת אורנית אגסי פסקה שמדובר בפיטורין שלא כדין מחמת אפליה.

ילדים מטייבה. כשיגדלו, הם לא יוכלו לעבוד בקרוקר

הרטוריקה יפה, המציאות פחות

שני פסקי הדין כוללים רטוריקה המגנה את האפליה. כולל השורה הקבועה של "עקרון השוויון הינו אחד מערכי היסוד של שיטתנו המשפטית", וכולל התייחסויות לכך שאפליה יכולה להיעשות גם באופן לא מודע. בעניין מלכה, השופטת אפילו מצטטת את ד"ר יפעת ביטון, משפטנית פמיניסטית ורדיקאלית שכתבה (כאן) על היעדרה של המזרחיות כקטגוריה מהמשפט הישראלי.

כשקוראים פסקי הדין, וגם את הסיקור שלהם בתקשורת (למשל כאן וכאן), אפשר להתרשם שמדובר בניצחון לצד של הטובים. אבל בפועל, הם בסה"כ מדגימים עד כמה אין למשפט מה לומר על אפליה בעבודה. יש לכך שלוש סיבות: היעדר אכיפה פלילית, קשיים בהוכחת אפליה ופיצויים נמוכים.

היעדר אכיפה פלילית

בתחילת פסק הדין בעניין מישל מלכה, מצויין כי לפני הגשת התביעה, מלכה הגיש במשרד התמ"ת תלונה נגד התעשייה האווירית. התיק נסגר. הממונה על האזור באגף האכיפה כתב כי "התיק בגין חוק שוויון הזדמנויות נסגר, מאחר והוחלט על ידי אגף האכיפה שהתלונה אינה מגלה עבירה".

ואני הקטן שואל, למה? ריבונו של עולם, למה? יש לנו כאן תיק שבו הנפגע הגיש תלונה, עניין לא נפוץ כלל. בנוסף, הוא היה מספיק חדור מוטיבציה כדי לשלוח קורות חיים עם שם "משוכנז" ולהקליט את השיחות עם המעסיק בעקבותיהם. ואם זה לא מספיק, היה בתיק הזה גם עובד אחר שהיה מוכן להעיד נגד המעסיק, מציאה לא קטנה במשפטי עבודה.

דברים ששר התמ"ת עושה כשהוא לא אוכף את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה

דברים ששר התמ"ת עושה כשהוא לא אוכף את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (מתוך מערכון של אנדרדוס)

מדובר בהרבה יותר חומר ראייתי משיש ברובם המכריע של תיקי האפליה. כמו שאני רואה את זה, כשהתיק הזה הגיע לאגף האכיפה, אמורים היו לפתוח שם שמפניות, ולרוץ איתו עד הסוף. העובדה שהחליטו לסגור אותו, מעוררת פסימיות לגבי האפשרות שעבירות הקשורות בשוויון ההזדמנויות בעבודה יאכפו כלל על ידי משרד התמ"ת.

קשיים בהוכחת אפליה

אז מאחר ומדינת ישראל החליטה שהיא לא אוכפת את חוקי המגן של עצמה, המשימה של הוכחת קיומה של אפליה מוטלת על כתפי העובד עצמו, שנדרש להגיש באופן עצמאי תביעה בבית הדין לעבודה.

בשני פסקי הדין שלנו, העובדים הצליחו. בתיק של התעשייה האווירית, כפי שכבר סיכמנו, היו הרבה יותר ראיות מתיק רגיל. זה המצב גם בתיק של רשת קרוקר, שם המנהל של העובדים שפוטרו היה מספיק חדור מוטיבציה כדי להקליט את הממונה עליו, וכדי לסכן את משרתו ולהעיד לטובתם. כמה מנהלים בדרג ביניים מוכנים להתנהג ככה? כמה מהם באמת יסכנו את פרנסתם בשביל להעיד לטובת עובד שהופלה?

העובדה שפסקי הדין המשמעותיים של השנה בתחום האפליה בעבודה מבוססים על ראיות שבדרך כלל לא נמצאות בידי העובד, מראה עד כמה הם היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

פיצויים נמוכים

בואו נדבר על כסף. במקרה של מלכה, התעשייה האווירית חויבה לשלם לו 50,000 ש"ח של פיצויים ועוד 7,500 ש"ח הוצאות משפט. במקרה של ג'באלי ומסארווה, שעבדו כשנה לפני שפוטרו, רשת קרוקר חויבה לשלם להם 20,000 ש"ח בגין פיטורין שלא כדין. סעיד, שעבד פחות מחודש בטרם העסקתו הגיע לסופה האומלל, קיבל מרשת קרוקר פיצוי של 7,000 ש"ח בלבד.

במבט ראשון, מדובר בסכומים שנראים גבוהים. אבל כשלוקחים בחשבון את כל ההוצאות הכרוכות בניהול משפט מתחילתו ועד סופו, מגלים שבסופו של דבר העובדים נותרו עם מעט מאוד ביד, בעוד שפרנסתם נלקחה מהם. זה מעיד על שני דברים: ראשית, שהסכומים שנפסקים על ידי בתי הדין הם נמוכים מאוד. שנית, שכשהעובד נאלץ לנהל משפט מתחילתו ועד סופו ולא לסגור את התיק בפשרה, ניהול המשפט הופך עבורו ללא כדאי.

בית הדין לעבודה. קל יותר להפגין בחוץ מלתבוע בפנים (צילום: אתר מגאפון)

בית הדין לעבודה. קל יותר להפגין בחוץ מלתבוע בפנים (צילום: אתר מגאפון)

אבל בכל מה שנוגע לאפליה, קשה מאוד להגיע לפשרה. בניגוד לעילות תביעה המחושבות לפי נוסחה ברורה – כמו פיצויי פיטורין, חלף פנסיה ופדיון חופשה – אין שום נוסחה לחישוב פיצויים על פגיעה בשוויון. חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (שאפשר לקרוא כאן) קובע שבית הדין יפסוק פיצויים "בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". הצדדים ועורכי דינם מתקשים לצפות מה יפסוק השופט הדן בתיק, ומתקשים להגיע לפשרה. משפטים נגררים במשך שנים, והוצאות המשפט מתנפחות.

חוק זה חוק?

בשיעורי תורת המשפט, תמיד מגיע המרצה לשאלה "האם חוק שאינו נאכף הוא באמת חוק?". הרבה פילוסופים ניסו לענות עליה, ואני לרוב מסכים עם אלו שענו בשלילה.

אם התמ"ת סוגר תיק של מועמד שלא התקבל לעבודה כי יש לו "שם של ערס", סימן שהחוק הישראלי לא באמת אוסר על אפליית מזרחים; אם מנהלת מפטרת עובד כי הוא מטייבה, והרשת מחויבת בפיצויים של 7,000 ש"ח בלבד, סימן שהחוק הישראלי לא באמת אוסר על אפליית ערבים; ואם עובדים מרגישים שאין להם סיכוי להוכיח שהועסקו באופן מפלה כי הם רוסים, סימן שהחוק הישראלי לא באמת אוסר על אפליית יוצאי חבר העמים.

ועד שזה ישתנה, נאחל לצמד עובדי כוח-האדם מתחילת הפוסט בהצלחה במקום העבודה הבא. שלא תדעו עוד אפליה.

אין ענפים רעים, יש ענפים שרע להם: זכויות עובדים בענף המסעדנות, ולמה אני לא אוכל בחומוס אבו-דאבי

לפני מספר חודשים רץ בפייסבוק פוסט של איה קנת גליק, עובדת שמבקשת להחרים את חומוס אבו-דאבי בגלל הפרת זכויות עובדים. היא פנתה בייחוד לאנשים שהולכים להפגין למען צדק חברתי ואח"כ יושבים שם. אני נמנה על האנשים האלה. אז הפסקתי לבוא לשם.

הפוסט של איה הגיע בזמנו לחורים ברשת, וגם לסטטוסים מצייצים. היום התפרסם באותו עמוד מצייץ פוסט של יונתן גור, חבר של הבעלים, שטוען שהכל שקרים ובדיות, והגיע הזמן לחזור לאכול שם.

לא השתכנעתי.

הפוסט המקורי בדף של איה

הפוסט המקורי בדף של איה

 ***

 בפוסט המקורי, העובדת מתארת בפירוט מסכת של הפרת זכויות. הן הפירוט, והן הדמיון בין אופן הניצול שהיא מתארת לבין האופן בו בד"כ מנוצלים עובדים בענף המסעדנות, משווה לתיאור שלה אמינות. הפוסט של החבר של המעסיק, לעומת זאת, לוקה בחוסר אמינות די מזעזע.

 עיקר הטענות העובדתיות הן שבעל הבית גל עילם "הוא לא בנאדם כזה", שהיא לא הגישה תביעה בבית הדין לעבודה ושהיה לה סכסוך עם אחד העובדים.

 אני לא מכיר את המעסיק ולא את עד האופי שלו, אז השאלה אם הוא בנאדם "כזה" או לא נשארת פתוחה מבחינתי. גם הטענה שהיא לא הגישה תביעה, לא הרשימה אותי. כשמדובר בעובד במשכורת נמוכה שעבד פחות משנה, הליך בבית הדין לעבודה הוא יקר וארוך ביחס למה שעשוי לצאת ממנו, גם אם הופרו זכויותיו של אותו עובד. וכמו כן, המעסיק לא הגיש נגדה תביעה על הוצאת דיבה. אז לפי ההיגיון של הפוסט שכתב החבר שלו, לא צריך לתת הרבה אמון גם בהכחשות שלו.

 ***

 מעניין לקרוא את תגובתו של יוסף אברהים, מנהל חומוס אבו-דאבי, לפוסט המקורי של העובדת. הוא אפילו לא מנסה להכחיש הפרת זכויות. היא מתארת אי תשלום שעות נוספות, ניכויים לא חוקיים משכר העבודה, אי תשלום הוצאות נסיעות וכו'. הוא בכלל לא טורח לכתוב שהדברים לא קרו.

הוא התייחס בעיקר לסיפור המחלה שלה.

לטענת העובדת, היא התקשרה להודיע שהיא חולה ולא תוכל להגיע למשמרת, וכ"עונש" המנהל ביטל לה גם את כל שאר המשמרות של אותו שבוע. המנהל ענה לטענה זו בהאי לישנא: "אחרי שטענה שהיא חולה בקשתי ממנה לבוא כי אין מי שיעבוד. טענה שהיא ממש חולה אז בטלתי לה את כל המשמרות כי עובד שממש חולה צריך יותר מיום אחד חופש כדי שיבריא ולא רציתי לקחת סיכון שתוכל להגיע או לא".

כלומר, המנהל טען שלא מדובר בנקמנות, אלא בהתחשבות בעובדת החולה. מה שמשונה בטענה שלו זה לא רק שהיא ממש (ממש) לא אמינה, אלא שהרעיון של לשלם לעובדת שנמצאת שבוע בחופשת מחלה בכלל לא עלה על דעתו.

כאילו אין חוק דמי מחלה בישראל. כאילו שאם עובד יושב בבית שבוע עם שפעת, הוא אמור לא להצליח לשלם שכר דירה.

***

העובדת תיארה גם מקרה שהייתה עדה לו. לפי התיאור שלה, אחרי שמלצרית אחרת עשתה טעות בחשבון לאחד השולחנות, המנהל ניכה את סכום הטעות מהטיפים שלה.

לכך עונה המנהל כדלקמן: "רק הערתי למלצרית על הטעות-המלצרית יכולה להעיד-והיא בחרה לתת את ההפרש מהטיפ שלה ואז גברת איה תופסת לה את היד ומונעת ממנה את זה". כלומר, הוא טוען שאותה מלצרית לקחה את הכסף בעצמה, ונתנה לו אותו כדי לכפר על עוונה החמור, אך רק בשל נוכחותה האלימה של עובדת אחרת נמנע מעשה אצילי זה. או במילותיו של פריי מפיוצ'רמה: "שתוק וקח את הכסף שלי!".

 אמין. מאוד אמין.

***

לפוסט המקורי הגיבו גם עובדים אחרים (הנה לינק לתגובה של אחת מהן). הם מסוייגים מהתיאור של איה, ומתארים חוויה חיובית מעבודה עם המעסיק והמנהל. אבל הם לא מתייחסים להפרת חוקי העבודה על ידי המעסיק.

וחוויה בינאישית חיובית, לא מבטלת את העובדה שבסוף החודש, לא שולמו מלוא הזכויות לעובדת.

***

אין ענפים רעים, יש ענפים שרע להם. ענף המסעדנות הוא אחד מהם. כדי שזה ישתנה, צריך לתת גב ציבורי לעובדים ועובדות שמחליטים להתאגד באיגוד המלצרים, להגיש תביעות בבית הדין או לפעול בכל דרך אחרת לשינוי יחסי הכוחות בין העובדים למעסיקים. אז כשעובדת מבקשת ממני להחרים מעסיק נצלני, אני נעתר לבקשה.

אז במסגרת ההחלטות לשנה הקרובה, אני אישית לא הולך לאכול בחומוס אבו-דאבי, למרות שאהבתי לאכול שם בעבר.

ושתהיה לכולנו שנה טובה, בלי ניצול ובלי העסקה פוגענית.

פיטורי נשים בהיריון עדיין מתרחשים, וזה מעצבן

זה היה יום של דיון בתיק בו ייצגנו את ההסתדרות. באחת העיריות בצפון הארץ, עובד פוטר על רקע ניסיון להחליף אותו במינוי פוליטי. מרחב ההסתדרות ראה בכך (בצדק) פיטורין שלא כדין והפרה של ההסכם הקיבוצי, ופנה לבית הדין לעבודה בחיפה במטרה למנוע את הפיטורין. במסדרון שמחוץ לאולם בית הדין ישבנו אנחנו, עורכי הדין של העירייה, נציגי ההסתדרות, נציגי העירייה, העובד ובני משפחתו, וחיכינו לסיומו המתעכב של הדיון הקודם.

ואז, מתוך האולם פרצה החוצה העובדת שהגישה את התביעה בדיון הקודם. היא בכתה, היא כעסה, והיא לא הסתירה מעורך הדין שלה (ומכל מי שנכח במסדרון בית הדין באותם רגעים) את מה שחשבה על המנהל שלה. על איך היא עבדה תחתיו שנים, ואיך הוא לא התבייש לעמוד מאחורי דוכן העדים ולהעיד עדות שקר כדי לצייר אותה כעובדת רעה, רק כדי לנסות ולהסתיר את הסיבה האמיתית שבגינה פוטרה – היא נכנסה להיריון.

מהפקולטה למציאות

בכל יום מפוטרות עובדות שנכנסו להיריון. זה לא עניין שייחודי למקצועות מסוימים, וגם לא לרמות שכר מסוימות. עובדות ניקיון מפוטרות כי נכנסו להיריון, עורכות דין שכירות מפוטרות כי נכנסו להיריון, מרצות מן החוץ במוסדות להשכלה גבוהה מפוטרות כי נכנסו להיריון – או בקיצור, שוק העבודה הישראלי הוא מקום רע להפוך בו לאמא.

אנחנו ארבעה משפטנים במשרד, וכבר היו ימים בהם כל אחד מאיתנו עבד במקביל על תיק אחר של פיטורי אשה הריונית. באופן אישי, היקף התופעה הוא לא משהו שהייתי מודע אליו לפני שהתחלתי לעבוד כאן. למעשה, זו מציאות שונה לגמרי מהתמונה המצטיירת מהלימודים בפקולטה למשפטים.

בכל קורס של מבוא לדיני עבודה, הסטודנטים נדרשים לקרוא מספר פסקי דין בנושא פיטורי אישה בהריון. פסקי הדין האלו צצים גם בסילבוס של כל מיני קורסים שעוסקים במשפט חוקתי או בזכות לשוויון. כסטודנט, קראתי על איך בג"צ ובית הדין הארצי לעבודה אסרו על פיטורי אישה בהריון בלי אישור משרד התמ"ת, ואיך הם פסקו פיצויים בסכומים (שאמורים להיות) גבוהים על מעסיקים שפיטרו עובדת בשל הריונה. בזמן הלימודים, נראה זאת נראה כמו בעיה שכבר נפתרה.

גם רוב הציבור אינו מודע להיקף הבעיה של פיטורי נשים בהריון. למעשה, חלק מהנשים שמגיעות אלינו מספרות שלא האמינו שיפטרו אותן, כי הן לא ידעו שדברים כאלה עדיין קורים. אבל במציאות, מקרים כאלו מתרחשים כל הזמן. ולמרבה הצער, למשפט עדיין קשה מאוד למנוע אותם.

מחירו של הצדק

אם עובדת פוטרה על רקע היריון, יש לה מספר מסלולים משפטיים שונים, שהעיקריים ביניהם הם פנייה למשרד התמ"ת ותביעה בבית הדין לעבודה. כל אחד מהמסלולים מצריך שימוש בשירותיו של עורך דין, מה שכרוך כמובן בתשלום שכר טרחה (כי עבדכם הנאמן צריך לשלם שכר דירה בסוף החודש). לאורך הדרך העובדת תצטרך לשלם גם אגרות לסוגיהן.

זאת בעיה. עבור עובדת שזה עתה פוטרה, ההוצאות של הליך משפטי מכבידות מאוד על המצב הכלכלי. עבור עובדת בהריון, המצב עוד יותר חמור, משום שהיא לא יכולה בפועל למצוא עבודה חדשה ולחדש את ההכנסה החודשית.

ובנוסף למחיר הכספי, להליך משפטי ישנם גם מחירים נפשיים לא פשוטים.

הליך משפטי כסבל מתמשך

לעורכי דין של מעסיקים יש שני סוגים של טענות משפטיות בתיקים האלו. הסוג הראשון, הוא טענות טכניות. העובדת הועסקה זמן קצר מדי, למעסיק יש מעט מדי עובדים, הרצפה הייתה עקומה וכיו"ב. אלו טענות חלשות מאוד, משום שהחקיקה והפסיקה פחות או יותר סגרו את כל החורים, ומנעו התחמקות של מעסיק מחובת השוויון על רקע טכני.

אם פיטורי עובדת בהיריון לא אסורים לפי חוק עבודת נשים, הם אסורים לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. אם הם לא אסורים לפיו, הם אסורים לפי סדרת פסקי דין תקדימיים של בית הדין הארצי לעבודה. קשה למצוא חורים טכניים.

לכן, במרבית המקרים עולות גם טענות אישיות נגד העובדת. המעסיק ועורכי דינו יבקשו להציג את העובדת כמתרשלת בביצוע העבודה, בעלת יחסים קלוקלים עם חבריה, ובאופן כללי ככישלון מהלך על שתיים. בבית הדין, העובדת תיאלץ לשמוע את המעסיק מטיח בה האשמות מן הגורן ומן היקב.

לרוב, ההאשמות של המעסיק יהיו שילוב בין שקרים לבין מקרים שאכן קרו, אך הוא מציג אותם מחוץ לקונטקסט ובאופן מוגזם. עבור עובדת (וגם עובד), לשמוע על כל הטעויות שהיא עשתה לאורך השנים מוצגות בזו אחר זו, זה מאוד כואב ומשפיל.

בנוסף, להרבה עובדות יש יחס רגשי מורכב למקום העבודה שפיטר אותן. מצד אחד הן כועסות על הפיטורין, אבל מצד שני מדובר על מקום בו חוו הרבה חוויות חיוביות. הכרתי עובדות שהרגישו יחסי ידידות עם הבוס שלהן, ציפו שהוא ישמח איתן כשהן יספרו לו על ההיריון, וחוו הפתעה מוחלטת כשהוא פיטר אותן ברגע שהוא שמע. מיותר לציין שההשמצות מצד אותו מעסיק הן חוויה רגשית מפוקפקת למדי עבורן.

הקפיטליזם ומגבלות הסעד המשפטי

כשהעובדת מגיעה לבית הדין לעבודה, יכולה להיות לה אחת משתי מטרות: (1) לקבל פיצוי ממקום העבודה, ולא לחזור לשם; (2) לבקש מבית הדין להחזיר אותה לעבודה, למרות שהמעסיק מתנגד.

את המטרה הראשונה (פיצויים) אפשר להשיג בהליך משפטי ארוך, שבמקרה הטוב יסתיים כשהילד (שכרגע בבטן) יהיה בגן טרום-חובה, ובמקרה הרע יסתיים כשהוא יהיה ביסודי. בנוסף, התוצאות של ההליך מאוד לא צפויות, כי אין תחשיב קבוע שאומר מה צריך להיות גובה הפיצויים על פיטורין שלא כדין (בניגוד לפיצויי פיטורין או פדיון חופשה, שהתחשיב שלהם ברור מאוד מהחוק ומהפסיקה). זאת הסיבה שרבים מהתיקים האלה מסתיימים בפשרה, שבה העובדת מסכימה לקבל פחות ממה שהיא ועורכי דינה מאמינים שמגיעה לה.

את המטרה השנייה (החזרה למקום העבודה), קשה מאוד להשיג. הסיבה פשוטה: אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית. מקום העבודה נתפס כקניין של המעסיק, ויש לו זכות משפטית להעסיק ולפטר עובדים. בתי הדין מאוד מסתייגים מהחזרת עובד לעבודתו, אפילו במקרים קיצוניים של הפרת חוק מצד המעסיק. העובדה שעבור העובדת מקום העבודה מהווה מקור פרנסה ונתפס כחלק מהגדרת העצמי, נתפסת בעיני המשפט הישראלי כמשנית לזכות הקניין של המעסיק.

העובדות שחוזרות לאחר חופשת הלידה

בחזרה לאותו יום בבית הדין לעבודה בחיפה. לאחר שהעובדת מהתיק הקודם יצאה מהאולם כועסת ובוכה, יצאו אחריה גם המעסיק שלה ועורך דינו, והקלדנית קראה לנו להיכנס לאולם ולהתחיל את הדיון שלנו. באותו דיון ההסתדרות הצליחה להוציא צו נגד פיטורי אותו עובד, ועד היום הוא עובד באותה עירייה. הסיבה שהצלחנו לעשות את זה, היא מאוד ברורה: מי שפנה לבית הדין לא היה העובד עצמו, אלא ההסתדרות.

לארגון עובדים (ההסתדרות או אחר) יש יכולת להחזיר עובד למקום העבודה, באפקטיביות גדולה הרבה יותר מאשר העובד הפרטי. זה נכון גם במקרה של עובדת שפוטרה על רקע הריון. ארגון העובדים יכול להכריז על שביתה, או לפנות לבית הדין במסגרת הליך של בקשת צד בסכסוך קיבוצי. בשני המקרים מדובר בהליך הרבה יותר קצר והרבה יותר חזק מכל הליך משפטי שתנקוט בו העובדת בעצמה. בנוסף, כשהארגון משלם את עלויות המשפט, העובדת לא נאלצת לספוג את ההוצאות הכלכליות שנגרמו בעקבות האפליה שלה.

זו הסיבה שהענפים במשק בהם לא מקובל לפטר עובדות כי נכנסו להיריון, הם בדיוק הענפים בהם יש איגודים מקצועיים חזקים. מורות במערכת החינוך, עורכות דין בפרקליטות, עובדות סוציאליות בשירות המדינה – כולן יוצאות לחופשת לידה, ולאחר מכן חוזרות למקום עבודתן. כמו שצריך להיות.

לכן, המאבק על שוויון לנשים בשוק העבודה הוא גם מאבק בטוטליטריות של השוק החופשי. או בקיצור: פמיניזם אמיתי, הוא גם סוציאליזם.